החלטה בתיק רע"א 4520/04

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופטת נ' מימון), בקשר לפרשנותו של הסכם גירושין בין הצדדים.

2.        הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1972. בשנת 1978 הוכרז המבקש כ"בן ממשיך" של הוריו במושב בית-זית (המשיבה 5), והוענקה לו זכות של בר רשות בנחלת הוריו, שלא הייתה ניתנת לפיצול באותה עת. בני הזוג מכרו את ביתם בירושלים, ומכספי התמורה והלוואות נוספות שנטלו, בנו בבית זית בית בשטח שיוחד לכך על-ידי הורי המבקש. משעלו יחסיהם על שרטון, חתמו הצדדים בשנת 1988 על הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. סעיף 5 להסכם קבע כי:

(א) הואיל ודירת בני הזוג, הנמצאת במושב בית זית 43, בנויה על קרקע שאינה שייכת לבני הזוג, תוערך עלות הבניה של דירה מושלמת זהה בעת חתימת ההסכם (ללא הקרקע), והבעל ישלם לאשה את מחצית הסך הזה. הערכת עלות הבניה תיעשה על ידי שמאי מוסכם על הצדדים.

...

(ד) כל עוד לא קבלה האשה את הסך האמור, לא יהיה הבעל רשאי להעביר זכויותיו בדירה לאחר או לאחרים. אם תהיה אפשרות להעביר את הזכויות בדירה ישלם הבעל בעת מכירתה של הדירה לאשה את מחצית שווי הדירה כפי שתימכר בפועל, כולל ערך הקרקע.  

בשנת 92 אושרה תב"ע חדשה (מי/710) לפיה יהיה זכאי כל מחזיק, לאחר רישום חלקתו, לחתום חוזה חכירה לדורות. לאחר שנישא בשנית ועבר לדירה אחרת, ויתר המבקש בשנת 1996 על זכויות הבן-הממשיך שלו, ללא ידיעת המשיבה, והעבירן לאחותו ובעלה (המשיבים 3-4). בכל התקופה, לא הועברו הכספים בהתאם לסעיף 5(א) להסכם הגירושין. לפיכך, ונוכח שינוי הנסיבות, תבעה המשיבה לקיים את הוראות סעיף 5(ד) להסכם.

3.        בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה, וקבע כי היא תהיה זכאית למחצית מעלות הבניה, בהתאם לסעיף 5(א) בלבד. נקבע כי משקיבל ההסכם תוקף של פסק דין אין לחרוג ממנו, וכי אין בו בכדי לזכות את המשיבה בזכויות כלשהן במשק, בקרקע או בדירה, אלא בזכות לקבל פיצוי כספי על עלות הבניה בלבד. לפיכך, היה המבקש רשאי לוותר על זכותו, וויתור שנבע מרצונו לעקור מן המושב. בית המשפט קיבל את טענת המבקש לפיה הכספים לפי סעיף 5(א) לא הועברו בשל סירובה של המשיבה לקבלם, ולפיכך פירש את ההסכם בין הצדדים באופן שאינו מקנה זכאות נוספת למשיבה.

4.        המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי. לטענתה, פרשנות תכליתית של ההסכם, והכרה במעמדן הראוי של זכויות בן ממשיך, מובילות למסקנה כי ההסכם לקח בחשבון אפשרות של יכולת העברה עתידית של הזכויות בקרקע, וביקש לחלק את תקבולי העברה זו, אם תתאפשר, בין הצדדים. משהשתנו הנסיבות באופן המאפשר העברה כזו, קמה לה הזכות לקבל את חלקה לפי סעיף 5(ד) המשקף את ערך הקרקע בהעברה, ולא לפי סעיף 5(א) המשקף את עלות הבניה בלבד. המבקש מצידו טען כי אפשרות רישום זכויות החכירה לא הוכחה כראוי, וכי אין מקום לאפשר למשיבה ליהנות מסירובה לקיים את החוזה במשך השנים, ולקבל את כספי הפיצוי לפי סעיף 5(א).

5.        בית המשפט המחוזי עמד על פרשנותו של הסכם הגירושין, וקבע כי יש לפרש את סעיף 5(ד), לפי תכליתו, כמקנה למשיבה פיצוי על אי-קיום סעיף 5(א), ללא תלות בהעברה בפועל של הזכויות בחלקה בדרך של מכירה, אלא מכוח קיומה של אפשרות העברה בלבד. בכך יש לראות מעין מנגנון הצמדה, המצמיד את זכותה של המשיבה לערכה של זכות המבקש בנכס, אשר אף היא הייתה זוכה בה לולא הגירושין. הוא קבע כי המבקש הפר את חיובו להעביר את הכספים לפי סעיף 5(א), שכן אף אם תאומץ גרסתו לפיה סירבה המשיבה לקבל את הכספים, הוא נמנע מלנסות להעביר לה סכום זה. כן קבע, כי הוויתור על זכויות הבן הממשיך, יחד עם אישור תוכנית בניין העיר שאפשרה לבני הרשות לעבור למעמד של בעלי זכות חכירה, הוא נטול הגיון כלכלי ונגוע בחוסר תום לב, שכן תכליתו הייתה לקפח את חלקה של המשיבה. נסיבות אלו כולן מובילות להפעלת סעיף 5(ד) להסכם.  לאור כל זאת, התקבל הערעור, והתיק הושב לבית המשפט לענייני משפחה לצרכי ביצוע החלוקה לפי הוראות סעיף 5(ד).

6.        בבקשתו שלפנינו, מלין המבקש על כי בית המשפט המחוזי התערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה; הוא מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי דן בשאלות לא רלוונטיות, גבה ראיות מיוזמתו, טעה בזיהוי הזכויות שבמחלוקת ושגה בפרשנות הסכם הגירושין. לטענתו, לא היה מקום לחרוג מהוראות הסכם הגירושין, כפי שפירשן בית המשפט לענייני משפחה, בהיעדר עילה לביטול ההסכם בהתאם להלכות הנוגעות לסטיה מהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. לפיכך מתבקש בית משפט זה להשיב על כנו את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

7.        דין הבקשה להידחות. הבקשה מעלה שאלות שבעובדה, ושאלות הכרוכות בפרשנותו של הסכם ספציפי בין הצדדים והשלכתו עליהם, ואין בה כדי לענות על המבחנים הנקוטים בידינו למתן רשות ערעור המייחדים את הרשות למקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי עקרוני כללי החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 10382 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3), 123), התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא מעוגנת בפרשנותו לסעיף 5 להסכם הגירושין, בהתאם לתכליתו. אין במחלוקת בין הערכאות באשר לפרשנותו של ההסכם, בכדי להצדיק דיון בגלגול שלישי (רע"א 2571/99 חברת התחנה המרכזית החדשה נ' שרה רענן, תק-על 99(2), 546; רע"א 2615/97 ד. רוטשטיין חברה לבניה נ' החברה הכלכלית, תק-על 97(2), 266).

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ט"ז באייר תשס"ה (25.5.05).

                                                                                       ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: